ארבעת היסודות הקלאסיים: התפתחות ופרשנות מחודשת

בפרשת חיי שרה בתורה, נאמר לנו כי שרה מתה בקריית ארבע (מילולית, “כפר של ארבע”). בראשית כג:ב. עם זאת, “ארבע” גם פירושו “ארבעה”, וניתן לתרגם את קריית ארבע כ”עיר הארבעה”. (בראשית רבה, נח:ד). הזוהר מפרש פסוק זה כמשמעותו שהגוף האנושי (המיוצג על ידי שרה) עשוי מארבעה יסודות (ארבע יסודות, “ארבעה יסודות”), אשר מחוברים יחד כל עוד האדם חי, ואשר חוזרים למקורותיהם בהתאמה לאחר שהנשמה עוזבת את הגוף. (מדרש הנעלם, זוהר חדש, קכב:ב) מהם ארבעת היסודות, ומה משמעותם? במאמר זה, נעקוב אחר ההיסטוריה של רעיון זה ונחפש את פרשנותו המודרנית.

א. מבוא

תפיסת היסודות הקלאסיים הייתה דוקטרינה חשובה בפילוסופיות עתיקות. יסודות אלה נתפסו כמרכיבים היסודיים של העולם הטבעי, המגלמים הן חומרים פיזיים והן עקרונות מטאפיזיים. ביוון העתיקה, ארבעת היסודות הקלאסיים – אדמה, מים, אוויר ואש – היוו את הבסיס לפילוסופיה הטבעית והשפיעו על המחשבה המדעית שבאה אחריהן. באופן דומה, תרבויות עתיקות אחרות, כמו אלה בהודו ובסין, פיתחו את מערכות היסודות שלהן, ושילבו אותן במסגרות קוסמולוגיות ופילוסופיות רחבות יותר. מאמר זה מתמקד במשמעות של ארבעת היסודות במחשבה היהודית – פילוסופיה, קבלה ומחשבה חסידית – שם הם נקראים “ארבעה יסודות” (ארבע יסודות). בסופו של דבר, מטרת מאמר זה היא לחקור מטאפורות מדעיות של ארבעת היסודות.

ב׳. היסודות הקלאסיים בפילוסופיות העתיקות

1. היסודות הקלאסיים ביוון העתיקה

הרעיון של יסודות כאבני בניין יסודיות הופיע בבולטות בפילוסופיה היוונית העתיקה. אמפדוקלס (בערך 494-434 לפנה”ס) מיוחס לו הצגת הרעיון של ארבעה יסודות שורשיים – אדמה, מים, אוויר ואש – אותם הוא כינה “ארבעת השורשים” (ריזומטה). הוא הניח שיסודות אלה הם נצחיים ובלתי משתנים וכי כל החומר נובע מהשילוב וההפרדה שלהם תחת השפעת האהבה והמריבה. (פרימן, 1948)

בעבודות מקוטעות, אמפדוקלס מצהיר:

שמע תחילה את ארבעת השורשים של כל הדברים: זאוס הבהיר [אש], הרה מביאת החיים [אוויר], אידונאוס [אדמה], ונסטיס [מים], המרטיבה מעיינות בני תמותה בדמעות. —אמפדוקלס, כפי שצוטט ב-(אמפדוקלס בפרימן, 1948, עמ’ 68)

אפלטון (בערך 427-347 לפנה”ס) פיתח עוד יותר את מושג היסודות בדיאלוג שלו טימאוס. הוא קישר כל יסוד לגוף גיאומטרי מסוים, הגופים האפלטוניים, שלדעתו היו אבני הבניין המושלמות של הקוסמוס:

…האדמה נוצרה בצורה קובית; האש, הפחות יציבה, בצורת הפירמידה; האוויר באוקטהדרון; המים באיקוסהדרון. (אפלטון, טימאוס, תורגם על ידי קורנפורד 1937, 55ד-56ג)

ההקצאה של אפלטון משקפת את השקפתו הפילוסופית שצורות מתמטיות מהוות את הבסיס לעולם הפיזי, כאשר היסודות מייצגים מצבי חומר שונים על בסיס תכונותיהם הגיאומטריות.

אריסטו (384-322 לפנה”ס) הציע גישה שיטתית יותר בעבודתו על ההתהוות וההפסד. הוא הציע שהיסודות מוגדרים על ידי זוגות של תכונות יסודיות: חם, קר, לח ויבש. כל יסוד מגלם שתיים מתכונות אלה:

• אש: חמה ויבשה
• אוויר: חם ולח
• מים: קרים ולחים
• אדמה: קרה ויבשה

אריסטו הסביר:

ישנם ארבעה יסודות, והתכונות המהוות את טבעם החיוני הן ארבע. כל יסוד מחזיק בשתיים מתכונות אלה, ועל ידי שינוי באחת או בשתיהן מתכונותיו, יסוד יכול להפוך ליסוד אחר. (אריסטו, II.3, 330ב, תורגם על ידי יואכים, 1922)

ארבעת היסודות הקלאסיים. נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=2262444

מסגרת זו הסבירה את מגוון החומר ואפשרה אינטראקציה דינמית בין היסודות, המסבירה תהליכים טבעיים דרך שינוי התכונות.

אריסטו הוסיף יסוד חמישי, אתר, כמהות החמישית. חמשת היסודות הללו קושרו לחמשת הגופים האפלטוניים. (לויד, ג’. א. ר., 1968)

הפילוסוף הניאו-אפלטוני פרוקלוס ביקר את אריסטו, שקישר את היסודות לתכונות הנתפסות על ידי החושים האנושיים: חם, קר, לח ויבש. במקום זאת, פרוקלוס הציע שלכל אחד מהיסודות יש שלוש תכונות: אש היא חדה, עדינה וניידת, בעוד שההפך שלה, אדמה, היא קהה, צפופה ונייחת; הם מגושרים על ידי היסודות האמצעיים, אוויר ומים, באופן הבא (פרוקלוס, 3.38.1-3.39.28):

אש	חד	עדין	נייד
אוויר	קהה	עדין	נייד
מים	קהה	צפוף	נייד
כדור הארץ	קהה	צפוף	נייח

מסורות עתיקות אחרות, כמו המסורות הפילוסופיות ההודיות והסיניות, פיתחו מערכות דומות שהתבססו על חמישה יסודות.^[1]

2. המחשבה היהודית

מושג ארבעת היסודות הקלאסיים – אדמה, מים, אוויר ואש – שיחק תפקיד משמעותי בפילוסופיות עתיקות שונות כמרכיבים יסודיים של העולם הטבעי. במחשבה היהודית, יסודות אלה מופיעים לראשונה בטקסטים מיסטיים ופילוסופיים מוקדמים, המשקפים הן התפתחויות מקומיות והן אינטראקציות עם תרבויות ופילוסופיות סובבות.

(א) קבלה

אחד מהטקסטים היהודיים המוקדמים ביותר שבהם נרמזים ארבעת היסודות הוא ספר יצירה (“ספר היצירה”), יצירת יסוד במיסטיקה היהודית ובקבלה. התיארוך המדויק של ספר יצירה אינו ודאי, כאשר הערכות החוקרים נעות בין המאה השנייה למאה השישית לספירה (קפלן, 1990). הטקסט חוקר את בריאת היקום דרך השימוש באותיות העבריות, מספרים וכוחות יסודיים.

בספר יצירה ג:ד, הטקסט מזכיר שלוש “אמות”—אלף (א), מם (מ), ושין (ש)—המקבילות לאוויר, מים ואש, בהתאמה:

שלוש אמות: אלף, מם, שין—יסודן כף זכות, וכף חובה, ולשון חוק מכריע בינתיים. (קפלן, עמ’ 103, 1990)

היסוד של אדמה אינו מוזכר במפורש בין שלוש האמות. לפי פוסקי הקבלה המאוחרים, שלושת היסודות הללו הם ראשוניים, בעוד שיסוד האדמה הוא יסוד מורכב המורכב משלושת היסודות הראשוניים.^[1] (זוהר, א כט:ב), (קורדובירו, 2007), (האר”י, 2008), (ספר התמונה, תמונה שלישית).

בעוד שספר הבהיר (אחד מספרי הקבלה העתיקים ביותר המיוחס באופן מסורתי לרבי הוניא בן הקנה) אינו מונה במפורש את ארבעת היסודות כאדמה, מים, אוויר ואש בדרך הפילוסופיה היוונית, הוא רומז לכוחות יסודיים או “שורשים” שניתן לפרשם בהקשר זה:

אמר רבי ברכיה: “מה פירוש הפסוק ‘ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים’ (בראשית ב:י)? זה מלמד שהנהר הקדמון מתפצל לארבעה ראשים, המקבילים לארבעת היסודות שבהם מתקיים העולם.” [הדגשה הוספה] (ספר הבהיר, פסוק נה, תר’ א’ קפלן, 1989)

בקטע זה, ארבעת הנהרות היוצאים מעדן מקושרים באופן סמלי לארבעת היסודות היסודיים, ברמיזה ליסודות הקלאסיים.

ישב רבי עמורא ודרש: “מה משמעות ארבע החיות המוזכרות בחזון יחזקאל (יחזקאל א:י)? אלו מקבילות לארבע רוחות העולם ולארבעת היסודות שמהם נברא העולם. הם הבסיס לכל הקיים, ודרכם מתגלה כבוד הקדוש ברוך הוא.” [הדגשה הוספה] (ספר הבהיר, פסוק צה, תר’ א’ קפלן, 1989)

כאן, ארבע החיות בחזון יחזקאל מקושרות לארבע הרוחות ולארבעת היסודות המעורבים בבריאה. זה מרמז על מסגרת רעיונית שבה היסודות ממלאים תפקיד מכריע במבנה הקוסמוס.

הקשר הסמלי של ארבעת היסודות עם רביעיות אחרות—כמו ארבע הרוחות, ארבע אותיות שם הוי”ה, וארבעת העולמות בקוסמולוגיה הקבלית—הוא נושא נפוץ בספרות המיסטית היהודית.

הזוהר, ספר היסוד של הקבלה, מפרש את סיפור הבריאה בבראשית תוך שילוב ארבעת היסודות ככלי פעולה אלוהיים (זוהר, בראשית, א, לא:ב-לב:א):

• אש: מקושרת עם האור שנברא ביום הראשון.
• מים: מחוברים למים שמעל ומתחת לרקיע.
• אוויר: מעורב בהפרדת המים וביצירת השמים.
• אדמה: מופיעה ביום השלישי כשהיבשה נראית.

הזוהר גם מקשר את ארבעת היסודות לארבע אותיות שם הוי”ה (יוד–הא–ואו–הא) (זוהר, בראשית, א, טו:א-יז:א):

• יוד (י) — אש
• הא (ה) — מים
• ואו (ו) — אוויר
• הא (ה) אחרונה — אדמה

רבי משה קורדובירו וספר התמונה (תמונה ראשונה, דן, יוסף (עורך), 1986) מהדהדים את הקשר של הזוהר בין ארבעת היסודות לארבע אותיות שם הוי”ה:

ארבע אותיות השם הקדוש מקבילות לארבעת היסודות שמהם נברא העולם: יוד לאש, הא ראשונה למים, ואו לאוויר, והא אחרונה לאדמה. דרך אלה, יצר הקדוש ברוך הוא את יסודות העולם. (קורדובירו, פרדס רימונים, שער ג, פרק א, 2007)

רבי חיים ויטאל אומר באופן דומה בשם האר”י:

דע כי ארבע אותיות השם המפורש מקבילות לארבעת היסודות. היו”ד, שהיא האות הקטנה ביותר, מייצגת את יסוד האש, הנוטה כלפי מעלה. הה” שאחריה מסמלת מים, הפשטים לכל הכיוונים. הוא”ו, שהיא קו אנכי, מקבילה לאויר, המחבר ומתווך בין אש ומים. הה” הסופית מסמלת את האדמה, המקבלת הכל. (רבי חיים ויטאל, עץ חיים, שער א’, ענף א’)

לגבי נבראים, יש ארבעה יסודות, וסימנם אל”ף-ריש-מ”ם-עי”ן, שמייצגים “אש”, “רוח”, “מים” ו”עפר”. הם בעצמם הבעה של ארבע אותיות השם המפורש, כפי שמוסבר בזוהר (וארא כג:). מארבעת היסודות האלה, הנרמזים בארבע אותיות השם המפורש, כל הבריאה הפיזית הובאה לידי קיום. (רבי חיים ויטאל, שער הגלגולים, פרק יח, סעיף ד, יט:א)

(ב) פילוסופיה יהודית מימי הביניים

הרעיון של ארבעת היסודות בולט יותר בפילוסופיה יהודית של ימי הביניים, בעיקר תחת השפעת המחשבה האריסטוטלית שהועברה באמצעות המחקר האסלאמי. פילוסופים יהודים בולטים החלו לשלב את תיאוריית היסודות ביצירותיהם כדי ליישב את ההבנה המדעית העכשווית עם התאולוגיה היהודית.

סעדיה גאון (882–942 לספירה), ביצירתו “ספר האמונות והדעות” (אמונות ודעות), מתייחס אל היסודות כרכיבים יסודיים של העולם הפיזי, תוך התיישרות עם הפרספקטיבות הפילוסופיות של זמנו (סעדיה גאון, 1948).

אבן גבירול, הידוע גם כאביצברון (כ-1021–1058), הציע מערכת מטפיזית ייחודית המאופיינת בהילומורפיזם אוניברסלי, הרעיון שכל היצורים, החומריים והרוחניים כאחד, מורכבים מחומר וצורה. לגבי ארבעת היסודות, הוא הכיר בארבעת היסודות הקלאסיים כמרכיבים הבסיסיים של העולם הפיזי. כל יסוד מורכב מ”חומר” (חומר, המצע) ו”צורה” (צורה, המאפיינים המגדירים), ובאמצעות השילובים שלהם הם יוצרים את המגוון של החומרים הפיזיים. אבן גבירול הרחיב את מושג החומר מעבר לפיזי, והציע שגם חומרים רוחניים יש להם סוג של “חומר רוחני”.

רבי יהודה הלוי (כ-1075–1141) קובע בכוזרי:

כל הקיים מתחת לכדור הלבנה מורכב מארבעת היסודות: אש, אויר, מים ואדמה. יסודות אלה מתחברים ונפרדים לפי הסדר הטבעי שנקבע על ידי הבורא. (הכוזרי, חלק ה’, סעיף 14, 2009/כ-1150)

הרמב”ם (רבי משה בן מימון, 1138–1204 לספירה), אחד הפילוסופים היהודיים והמקודדים ההלכתיים המשפיעים ביותר, דן בארבעת היסודות בהרחבה ב”מורה נבוכים”. הוא מכיר במסורת הפילוסופית של היסודות ומשלב אותה בהסבריו על תופעות טבע, כהד לכוזרי:

הפילוסופים הבהירו כי כל הגופים שמתחת לכדור הלבנה מורכבים מארבעת היסודות: אדמה, מים, אויר ואש. יסודות אלה ניתנים לשינוי זה בזה, ולכל אחד יש שתי איכויות. (הרמב”ם, מ., 1963/כ-1190, חלק ב’, פרק ל’, עמ’ 356)

הרמב”ם משתמש ביסודות הקלאסיים במסורת האריסטוטלית, תוך קישור כל יסוד עם שתי איכויות נגדיות הקשורות אליו (ראה לעיל).

חסדאי קרשקס (כ-1340–1410/11) עוסק במדעי הטבע ובמטפיזיקה, כולל דיונים על טבע העולם הפיזי, באור השם שלו, שם הוא מאתגר את התפיסה האריסטוטלית של ארבעת היסודות כחומרים בלתי ניתנים לשינוי. הוא טוען שהתנהגות היסודות והתופעות הטבעיות נשלטות בסופו של דבר על ידי רצון השם יתברך ולא על ידי תכונות מובנות. (קרשקס, 1990)

(ג) פירושים מדרשיים

ניתן למצוא התייחסויות לארבעת היסודות גם בספרות חז”ל ובמדרשים, לעתים קרובות בהקשרים אלגוריים המעבירים לקחים מוסריים ותאולוגיים.

במדרש רבה, הסיפורים על הבריאה מרמזים לעתים על היסודות ככלים של כוח הבריאה האלוהי:

רבי הונא אמר משום רבי אחא: הקדוש ברוך הוא ברא את העולם מארבעת היסודות—רוח, מים, אש ועפר. (בראשית רבה יב:יא, 1939)

רבי הושעיא אמר: השמים והארץ נבראו מארבעת היסודות—אש, רוח, מים ואדמה. מאש נוצרו השמים; מרוח, רוח החיים; ממים, התהום; ומאדמה, העולמות התחתונים. (שם)

מדוע יש שלושה מיני עולות וחטאת אחת? זה דומה לארבעת היסודות שמהם ברא הקדוש ברוך הוא את העולם. השלושה גבוהים זה מזה, והרביעי הוא הנמוך והכבד שבכולם. ואלו הם: האדמה, שהיא הכבדה שבכולם, וכנגדה הוקרב השעיר. המים הם מעל האדמה, האויר, שממנו נוצרת הרוח, הוא מעל המים. והאש היא מעל האויר, כי האש קלה מכולם, שהיא עולה לרקיע. וסימן לכך כאשר להבה נפרדת מהגחלים, היא מרחפת כלפי מעלה. וכן אמרו שהאש מקיפה את כל העולם, עד לרקיע. וכנגד האש, הרוח והמים, שהם למעלה, נעשו שלושה מיני עולות. (במדבר רבה, יד:יב)

בבמדבר רבה המצוטט לעיל, המילה עבור “יסודות” היא טבעים (“טבעים”) לעומת המונח הנפוץ יותר, יסודות (“יסודות”).

פרקי דרבי אליעזר, המיוחס לרבי אליעזר בן הורקנוס (המאה הא’-ב’ לספירה), הוא יצירה מדרשית המספרת מחדש סיפורים מקראיים עם פירושים הומילטיים. בפרק ג’, הטקסט דן ביצירת אדם מעפר האדמה, תוך הזכרת ארבעת היסודות:

השם יתברך אסף עפר מארבע כנפות העולם וברא את אדם מארבעת היסודות: אדמה, רוח, אש ומים. מאדמה, גופו; ממים, דמו ולחותו; מרוח, נשימתו; ומאש, נשמתו וחמימותו. (פרקי דרבי אליעזר, פרק 3)

מדרש תנחומא הוא אוסף של לימודים הומילטיים על התורה, הקרוי על שם רבי תנחומא בר אבא. בפרשת פקודי, המדרש דן בבריאה וביסודות:

הקדוש ברוך הוא ברא את העולם מארבעת היסודות: אש, רוח, מים ואדמה. כל יסוד תרם ליצירת האדם: האש נתנה לפנים את זוהרם; הרוח נתנה את הנשימה; המים נתנו את הדם; והאדמה נתנה לגוף את חומרו. (מדרש תנחומא, פקודי, ג)

מדרשים אחרים מזכירים ארבעת היסודות בהקשרים שונים:

הצדיקים ניזונים מארבעת היסודות שברא הקדוש ברוך הוא: אדמה, מים, רוח ואש. כמו שיסודות אלה הם יסודיים לעולם, כך הצדיקים הם יסודיים לקהילה. (מדרש תהילים, א, תרגום ברוד, 1959)

כאשר רצה הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם, הוציא מהריק ארבעת היסודות: אש, רוח, מים ואדמה. הוא שילב אותם ליצירת השמים והארץ, הישויות השמימיות והיצורים הארציים. (מדרש כונן, פרק על הבריאה, 1853)

העולם נתמך על ארבעה עמודים, המקבילים לארבעת היסודות: אדמה, מים, רוח ואש. יסודות אלה הם היסוד של כל הקיים, למעלה ולמטה. (מדרש הנעלם, זוהר חדש, תרגום ספרלינג, ה., וסיימון, מ., 1934)

קטעים אלה ממחישים את השילוב של היסודות במסורות הפרשניות היהודיות.

(ד) חסידות

הבעל שם טוב לימד על החשיבות של זיכוך והעלאה של ארבעת היסודות בתוך עצמו כחלק מהפיתוח הרוחני של האדם. בצוואת הריב”ש (צוואתו של הבעל שם טוב), אוסף לימודים המיוחס לבעל שם טוב, נכתב:

האדם חייב לטהר את ארבעת היסודות בתוכו—אדמה, מים, אויר ואש—שכל אחד מייצג תכונות ונטיות שונות. על ידי זיכוך יסודות אלה, אפשר להפוך תכונות שליליות לקדושות, ולעבוד את השם יתברך בכל היבטי ההוויה. (צוואת הריב”ש, סעיף ב; ראה בוקסבום, י., 1994)

בכתר שם טוב (כתר השם הטוב), אוסף נוסף של לימודיו, נכתב:

בכל יסוד ויצור שוכן ניצוץ אלוהי. כאשר אדם מתבונן באחדות השם יתברך בתוך יסודות האדמה, המים, האויר והאש, יכול הוא לעלות רוחנית ולהתקרב אל הבורא. (כתר שם טוב, חלק ב’, לימוד פח, שוחט, 2008)

המגיד ממזריטש הרחיב את לימודי הבעל שם טוב על ידי העמקה במשמעות המיסטית של היסודות והתכתבותם עם היכולות האנושיות. הוא כתב:

ארבעת היסודות נטועים בעולמות העליונים ומקבילים למידות האלוהיות. על ידי יישור יסודותיו של האדם עם מקורותיהם הרוחניים, יכול האדם להשיג רמות עמוקות של התחברות עם האלוהי. (מגיד דבריו ליעקב, סעיף מד, טווערסקי, א., 1987)

רבי שניאור זלמן מליאדי, האדמו”ר הזקן, כותב בספרו המרכזי, תניא:

נפש הבהמית שמצד הקליפה… מורכבת מארבעת היסודות הרעים… כעס וגאווה נובעים מיסוד האש העולה כלפי מעלה; התאווה לתענוגות מהמים, כי המים מצמיחים כל מיני דברים מענגים; קלות דעת ולעג, התפארות ושיחת חולין מיסוד האויר; ועצלות ועצבות מיסוד האדמה. (תניא, ליקוטי אמרים, פרק 1, 1984)

ג׳. ארבעת היסודות בפילוסופיה המודרנית: פרשנויות מחודשות ופרספקטיבות

הרעיון של ארבעת היסודות הקלאסיים—אדמה, מים, אויר ואש—מקורו בפילוסופיות קדומות כמרכיבים יסודיים של העולם הטבעי. עם הופעת המדע המודרני, יסודות אלה הוחלפו במידה רבה בטבלה המחזורית ובהבנה של יסודות כימיים. עם זאת, במקום להתבטל לחלוטין, פילוסופים רבים מהמאה ה-19 וה-20, כמו גם הוגים עכשוויים, פירשו מחדש את ארבעת היסודות באופן סמלי, מטפורי ופנומנולוגי.

3. פירושים מחדש פילוסופיים מהמאה ה-19

גיאורג וילהלם פרידריך הגל (1770–1831) שילב את ארבעת היסודות במערכת הפילוסופית שלו כייצוגים סמליים של שלבים בפיתוח הטבע והתודעה. ביצירתו פילוסופיית הטבע, חלק ממערכתו הגדולה יותר באנציקלופדיה למדעי הפילוסופיה, הגל דן ביסודות כהבעות של התהליך הדיאלקטי בטבע.

• אש: מייצגת פעילות טהורה ושינוי, תהליך ההיווצרות.
• אויר: מסמל אוניברסליות והמדיום שבאמצעותו החיים נתמכים.
• מים: מסמלים זרימה והבסיס לחיים אורגניים.
• אדמה: מגלמת מוצקות ואת היסוד של המציאות הפיזית.

הגל ראה ביסודות אלה לא כחומרים מילוליים אלא כקטגוריות מטאפיזיות המשקפות את התפתחות הרוח המוחלטת דרך הטבע (הגל, 1970).

ארתור שופנהאואר (1788-1860) התייחס ליסודות בחקירתו המטאפיזית של המציאות כרצון וייצוג. בהעולם כרצון וכדימוי, הוא רואה ביסודות כביטויים של הרצון העיוור העומד בבסיס כל התופעות. היסודות נתפסים ככוחות ראשוניים המבטאים את הרצון הבלתי נשלט. תופעות טבע, כולל היסודות, הן התגשמויות של הרצון ברמות שונות. נקודת המבט של שופנהאואר משלבת את היסודות לתוך הפילוסופיה הפסימית שלו, שבה העולם החומרי הוא תוצר של כוחות לא רציונליים (שופנהאואר, א., 1966).

4. מעורבויות פילוסופיות במאה ה-20

קרל גוסטב יונג (1875-1961), מייסד הפסיכולוגיה האנליטית, שילב את ארבעת היסודות בתיאוריית הארכיטיפים והלא מודע הקולקטיבי שלו.

• אדמה: מקושרת לתחושה – ההיבטים המוחשיים והמעשיים של החוויה.
• מים: קשורים לרגש – רגשות והתת-מודע.
• אוויר: מתאים לחשיבה – אינטלקט והיגיון.
• אש: מייצגת אינטואיציה – תובנה והשראה.

קשרים אלה סייעו ליונג להסביר דפוסים פסיכולוגיים ותוכן סמלי בחלומות, מיתוסים ואלכימיה. הוא ראה ביסודות סמלים פסיכיים יסודיים המתגלים באופן אוניברסלי בכל התרבויות (יונג, ק. ג., 1971).

גסטון בשלאר (1884-1962), פילוסוף של המדע ומבקר ספרותי, ערך מחקר פנומנולוגי של היסודות בהקשר לדמיון האנושי וליצירתיות.

• “הפסיכואנליזה של האש” (1938): חוקר את האש כסמל לתשוקה, רצון ושינוי.
• “מים וחלומות” (1942): בוחן את המים כסמל לתת-מודע, טוהר ועומק.
• “אוויר וחלומות” (1943): חוקר את האוויר כסמל לחופש, תנועה ורוחניות.
• “אדמה והרהורי רצון” (1948): דן באדמה כסמל ליציבות, כוח רצון וחומריות.

בשלאר טען כי היסודות משפיעים עמוקות על הדימויים הפואטיים ותהליכי החשיבה. הוא הדגיש את החוויה הסובייקטיבית של היסודות ואת תפקידם בעיצוב התודעה האנושית (בשלאר, 1983).

מרטין היידגר (1889-1976) עסק במושגים יסודיים בחקירותיו הקיומיות והאונטולוגיות, במיוחד דרך מושג ה”ארבעה” (גפירט), אשר, אף שאינו זהה ליסודות הקלאסיים, מהדהד את ההיבטים היסודיים שלהם. הארבעה מורכב מאדמה, שמיים, אלוהויות ובני תמותה. בבנייה מגורים חשיבה, היידגר דן באופן שבו בני אדם מתגוררים בתוך המשחק ההדדי של ארבעת הממדים הללו. האדמה מספקת ביסוס ומחיה, בדומה ליסוד הקלאסי. חקירתו של היידגר מדגישה את היסודות כחלק בלתי נפרד מהקיום האנושי ומהיחס שלנו עם ההוויה (היידגר, מ., 1971).

פרספקטיבות פילוסופיות עכשוויות מתמקדות יותר בפילוסופיה סביבתית, אקו-פנומנולוגיה, ופרשנות ארכיטיפית וסמלית.^[2]

ד׳. פרשנויות מדעיות מחודשות של ארבעת היסודות הקלאסיים

היוונים הקדמונים הגו את רעיון ארבעת היסודות הקלאסיים – אדמה, מים, אוויר ואש – כמרכיבים היסודיים של כל החומר, באופן דומה במקצת לאופן שבו אנו חושבים על יסודות כימיים כיום. תיאוריה זו הייתה רווחת במשך למעלה מאלפיים שנה, בערך 2,200 שנה.

במאה ה-16, פרצלסוס (1493-1541) הציג את מושג הטריא פרימה – כספית, גופרית ומלח – כעקרונות יסודיים. עקרונות אלה אתגרו את היסודות הקלאסיים אך לא החליפו אותם לחלוטין (פרצלסוס, 1894). הטריא פרימה של פרצלסוס נחשבו לתכונות החיוניות של החומר, המייצגות נדיפות, בעירות ומוצקות, בהתאמה.

המפנה המשמעותי הגיע עם אנטואן לבואזיה (1743-1794), המכונה לעתים קרובות “אבי הכימיה המודרנית”. בעבודתו “מסכת יסודית בכימיה” (Traité Élémentaire de Chimie) שפורסמה ב-1789, לבואזיה הגדיר מחדש את מושג היסודות (לבואזיה, 1789). הוא זיהה 33 חומרים שהוא החשיב כיסודות מכיוון שלא ניתן היה לפרק אותם יותר באמצעים כימיים, ובכך התרחק למעשה מארבעת היסודות הקלאסיים. עבודתו של לבואזיה הניחה את היסודות לנומנקלטורה הכימית המודרנית והציגה את חוק שימור המסה.

המעבר מהיסודות הקלאסיים ליסודות הכימיים מייצג שינוי בהבנת המרכיבים היסודיים של החומר. פיתוח הטבלה המחזורית על ידי דמיטרי מנדלייב ב-1869 ארגן עוד יותר את היסודות הללו על בסיס משקל אטומי (מאוחר יותר עודכן למספר אטומי) ותכונות כימיות, והציע מסגרת שיטתית שהחליפה את המודל הקלאסי (מנדלייב, 1869). הטבלה המחזורית של מנדלייב לא רק ארגנה יסודות ידועים אלא גם חזתה את קיומם ותכונותיהם של יסודות שטרם התגלו. כיום, הטבלה המחזורית כוללת 118 יסודות. עבודה זו הפכה למעשה את ארבעת היסודות הקלאסיים לנחלת ההיסטוריה כאשר ההבנה המדעית המודרנית של היסודות הכימיים והאינטראקציות ביניהם התבססה היטב.

עם זאת, ארבעת היסודות (ארבע יסודות) המשיכו להילקח ברצינות במקורות יהודיים – בעיקר בספרות קבלית וחסידית. הסיבה פשוטה: ברגע שמושגים אלה נדונו במקורות חשובים כמו ספר יצירה, זוהר, הרמב”ם או האר”י, הם הפכו לחלק בלתי נפרד מהאתוס היהודי. לכן, מוטל עלינו לנסות לפרש מחדש את היסודות הקלאסיים במסגרת מדעית עכשווית.

1. יסודות ומצבי צבירה של החומר

כשנתקלתי לראשונה בארבעת היסודות הקלאסיים במקורות יהודיים, חשבתי שהפרשנות המדעית הישירה ביותר לארבעת היסודות הקלאסיים תהיה ארבעת מצבי הצבירה של החומר:

• אדמה: מוצק
• מים: נוזל
• אוויר: גז
• אש: פלזמה

איור 1. תרשים פאזות של מים כתרשים לוג-לינארי עם לחץ מ-1 פסקל עד 1 טרה-פסקל וטמפרטורה מ-0 קלווין עד 650 קלווין. קרדיט: Cmglee – עבודה עצמית, CC BY-SA 3.0, ttps://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=34865054

מוצקים מאופיינים בקשיחות מבנית והתנגדות לשינויים בצורה או בנפח ויכולים לייצג באופן אלגורי את המוצקות והיציבות המקושרות לאדמה, שהיא עצמה מוצקה. במוצק, חלקיקים (אטומים או מולקולות) ארוזים בצפיפות. הכוחות בין החלקיקים כה חזקים שהחלקיקים יכולים רק לרטוט, ואינם יכולים לנוע בחופשיות. כתוצאה מכך, לעצם מוצק יש צורה ונפח מוגדרים. מוצקים הם יציבים ויכולים לשנות את צורתם רק על ידי כוח חיצוני. לכן, היסוד הקלאסי של אדמה יכול לשמש כאלגוריה למצב הצבירה המוצק של החומר.

איור 2. איור פשוט של חלקיקים במצב מוצק צפופים יחד. קרדיט: מאת חוליו מיגל א. אנריקז ומוניקה מוניוז – Wiki Learning Tec de Monterrey, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=64130757

נוזלים יש להם נפח מוגדר אך הם מקבלים את צורת המיכל שלהם. נוזלים משקפים את הזרימה וההסתגלות של מים, שהם הנוזל הנפוץ ביותר שאנו מכירים. לכן, הגיוני לקשר את יסוד המים עם מצב המוצק של החומר.

איור 3. איור פשוט של חלקיקים במצב נוזלי – הם יכולים לזרום ולשנות צורה. קרדיט: מאת חוליו מיגל א. אנריקז ומוניקה מוניוז – Wiki Learning Tec de Monterrey, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=64130758

גזים מתפשטים למלא את המיכל שלהם, מגלמים את ההתפשטות והבלתי נראות של האוויר, המורכב ממספר גזים. לכן, טבעי לקשר את יסוד האוויר עם מצב הצבירה הגזי של החומר.

איור 4. איור פשוט של חלקיקים במצב גזי. קרדיט: מאת חוליו מיגל א. אנריקז ומוניקה מוניוז – Wiki Learning Tec de Monterrey, CC BY-SA 4.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=64130770

פלזמה היא גז מיונן עם חלקיקים טעונים הנעים בחופשיות, לעתים קרובות פולטים אור וחום. אש היא גז מיונן, לכן אש היא פלזמה. ההכרה בפלזמה כמצב צבירה נפרד נובעת בעיקר מעבודתו של אירווינג לנגמיר (צ’ן, פ.פ., 1984). לכן, קל למצוא מקבילה בין יסוד האש למצב הפלזמה של החומר.

איור 5. פלזמה מלאכותית המיוצרת באוויר על ידי סולם יעקב. הפרש הפוטנציאלים הגבוה בין שני המוטות מיינן חלקיקים באוויר, יוצר פלזמה. קרדיט: מאת Chocolateoak – עבודה עצמית, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=12260232

הפרשנות של ארבעת היסודות כארבעה מצבי צבירה היא כה פשוטה עד שהיא כמעט מובנת מאליה לכל פיזיקאי. אין פלא שלא הייתי היחיד שחשב על כך. בשנת 2011, מיצורו קיקוצ’י כתב:

אמפדוקלס (495-435 לפנה”ס) הציע שהעולם עשוי מאדמה, מים, אוויר ואש, שעשויים להתאים למוצק, נוזל, גז ופלזמה מיוננת חלשה. באופן מפתיע, רעיון זה עשוי לתפוס את המהות. (קיקוצ’י, מיצורו, 2011)

(למרות שחשבתי על כך 29 שנים לפני קיקוצ’י, כך שכנראה אנשים רבים אחרים, וסביר להניח שחלקם חשבו על כך לפני. אבל היה זה קיקוצ’י שפרסם זאת, אז מגיע לו הקרדיט.)

פרשנות מודרנית זו מתאימה היטב לשמות היסודות הקלאסיים. למרות המשיכה של פרשנות מודרנית זו, ניתן להעלות מספר התנגדויות להקבלה זו שעלינו להתייחס אליהן.

ההתנגדות הראשונה האפשרית לשימוש ביסודות הקלאסיים כמטאפורות למצבי צבירה יכולה להיות מועלית על בסיס העובדה שמים הם נוזל חריג. כאשר מוצק מחומם מעל נקודת ההתכה שלו (בלחצים גבוהים מנקודת המשולש של החומר), הוא הופך לנוזל. נפח החומר במצבו הנוזלי בדרך כלל קטן יותר מאשר במצבו המוצק. מים, עם זאת, הם יוצאי דופן. במצב המוצק שלהם (קרח), המים תופסים נפח גדול יותר מאשר במצב הנוזלי שלהם.^[2] זה מודגם בקלות כאשר בקבוק זכוכית סגור של מים מתנפץ במקפיא כאשר המים מתפשטים בזמן הקפיאה. עם זאת, התנגדות זו תהיה תקפה רק אם היינו מפרשים את יסוד המים באופן מילולי, כפי שעשו היוונים הקדמונים. בפרשנות שלנו, היסוד הקלאסי של מים משמש כייצוג סמלי של מצב הצבירה הנוזלי, ולא מים (H₂O) עצמם. לכן, ההתנהגות החריגה של H₂O אינה מחלישה את המטאפורה.

התנגדות אפשרית שנייה היא שארבעת המצבים הקלאסיים – מוצק, נוזל, גז ופלזמה – מייצגים רק תת-קבוצה של מצבי החומר הידועים. מעבר למצבים הנצפים בדרך כלל אלה, קיימים מצבי ביניים כמו גבישים נוזליים, וכן מצבים אקזוטיים המופיעים בתנאים קיצוניים: עיבוי בוזה-איינשטיין ועיבוי פרמיוני (בטמפרטורות נמוכות במיוחד), חומר ניווני-נויטרונים (בצפיפויות קיצוניות), ופלזמת קוורק-גלואון (באנרגיות גבוהות במיוחד). ריבוי מצבים זה נראה כמערער את המטאפורה של ארבעת היסודות.

עם זאת, התנגדות זו אינה קטלנית. אחרי הכל, ההקבלה בין ארבעת היסודות הקלאסיים לארבעת מצבי החומר היא רק מטאפורה. כל מטאפורה מגיעה עד נקודה מסוימת. זוהי אלגוריה, שמטרתה להמחיש מושג אחד באמצעות השוואה למושג מוכר יותר. בניסיון להבין את משמעות ארבעת היסודות הקלאסיים בהקשר של המדע המודרני, אנו משתמשים בארבעת מצבי החומר הקלאסיים המוכרים לכל. מצבי החומר האקזוטיים הנוספים שמעולם לא נצפו בתנאים רגילים אינם גורעים מהמטאפורה.

עלינו לציין בסוגריים שהרבי מלובביץ’, הרב מנחם מ. שניאורסון, הזכיר פעם ש”יש המשערים שישנם ארבעה יסודות בסיסיים: חיובי, שלילי, אנטי-חומר, חומר” (לקוטי שיחות, כרך 38, עמ’ 184). השערה זו בעייתית מכמה סיבות: (א) היא אינה מתיישבת עם התיאורים והשמות המסורתיים של היסודות הקלאסיים, (ב) לא ניתן למפות אותה באופן משמעותי על ארבע האותיות של שם ה’ המפורש שאיתן מקושרים היסודות הקלאסיים במקורות קבליים, ו-(ג) היא מציגה באופן מיותר את הדיכוטומיות של חומר-אנטי-חומר וחיובי-שלילי, שהן למעשה זהות. לדוגמה, אלקטרון (מטען -1) והאנטי-חלקיק שלו, הפוזיטרון (מטען +1), ממחישים כיצד היפוך המטען מגדיר אנטי-חלקיקים.

ניסיונות לקשר את ארבעת היסודות הקלאסיים עם חלקיקים יסודיים הם בעייתיים באופן דומה, בהתחשב ברשימה הנרחבת של חלקיקים במודל הסטנדרטי. זה כולל שישה קוורקים (למעלה, למטה, קסם, מוזר, עליון ותחתון), שישה לפטונים (אלקטרון, מיואון, טאו, והנויטרינו המתאימים להם), ארבעה בוזונים מתווכים (פוטון, בוזוני W+ ו-W-, בוזון Z, ושמונה גלואונים), ובוזון היגס. הוספת הגרביטון ההיפותטי – שמשוער כנושא כוח הכבידה אך טרם נצפה ניסיונית – מרחיבה עוד יותר רשימה זו. מספרם הרב של החלקיקים היסודיים מונע כל מיפוי משמעותי לארבעת היסודות הקלאסיים בלבד.

זה משאיר אותנו עם ארבעה כוחות יסודיים (שדות): כוח הכבידה, כוח אלקטרומגנטי, כוח גרעיני חזק, וכוח גרעיני חלש. כפי שכתבתי בעבר,^[3] ניתן למפות אותם על ארבע האותיות של שמו הבלתי ניתן להגייה של ה’, שם ה’ המפורש:

• יוד – כוח גרעיני חזק
• ה – כוח גרעיני חלש
• ו – כוח אלקטרומגנטי
• ה – כוח הכבידה

האות יוד, שהיא בעצם נקודה, מסמלת את גרעין האטום ומייצגת את הכוח הגרעיני החזק המחבר את הגרעין יחד. קשר זה מעמיק על ידי ייצוג היוד את ספירת החכמה – ההבזק הראשוני של השראה, הגרעין של רעיון – המקביל לכוח הגרעיני הפועל בגרעין האטום.

האות ה הראשונה מייצגת את ספירת הבינה (“הבנה”), המפתחת ומרחיבה את ההשראה הראשונית של החכמה. איכות התרחבות זו משקפת את הכוח הגרעיני החלש האחראי להתפרקות בטא, שבה חלקיק בודד הופך למספר חלקיקים, המתפשטים החוצה.

האות ו (או וו), הנכתבת בעברית כקו אנכי, מייצגת באופן טבעי וקטור, בהתאמה לאופי הווקטורי של הכוח האלקטרומגנטי. יתר על כן, הערך המספרי של הו שהוא 6 מייצג את שש המידות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד). התאמה זו משתקפת באופן מרשים באלקטרודינמיקה של מקסוול, שבה לטנזור השדה האלקטרומגנטי (Fμν) יש שישה רכיבים עצמאיים.

האות ה האחרונה מתאימה לספירת המלכות. כשם שמלכות מקושרת לארץ, החוויה העיקרית שלנו של כוח הכבידה היא דרך המשיכה של כדור הארץ. קשר טבעי זה מבסס את ההתאמה בין הה הסופית לכוח הכבידה.

הבה נזכור את ההתאמה בין ארבע האותיות של שם ה’ המפורש לארבעת היסודות הקלאסיים כפי שנמצא במקורות קבליים (זוהר, בראשית, א, טו א-יז א):

• יוד (י) – אש (אש)
• ה (ה) – מים (מים)
• וו (ו) – אוויר (רוח)
• ה סופית (ה) – עפר (עפר)

באמצעות אותיות שם ה’ המפורש, אנו יכולים כעת לקבוע קשר ישיר בין ארבעת הכוחות היסודיים לארבעת היסודות הקלאסיים:

טטרגרמטון	ארבעת היסודות	ארבעת הכוחות היסודיים
יוד (י)	אש (אש)	כוח גרעיני חזק
הא (ה)	מים (מים)	כוח גרעיני חלש
ואו (ו)	אוויר (רוח)	כוח אלקטרומגנטי
הא אחרונה (ה)	עפר (עפר)	כוח הכבידה

ההקבלות בין ארבעת היסודות הקלאסיים לארבעת הכוחות היסודיים הופכות משכנעות יותר כאשר אנו מתחשבים בקשרים הסמליים והמטאפוריים הטבועים בכל אחד מהם. על ידי התאמת התכונות והתפקידים של כל יסוד לאלה של הכוח היסודי המקביל, אנו מוצאים התאמה משמעותית המגשרת בין חכמה עתיקה להבנה המדעית המודרנית.

אש (אש) וכוח גרעיני חזק: אש מקושרת לעתים קרובות עם אנרגיה עזה, חום ואור. יש לה את הכוח לשנות חומרים, להתיך חומרים ולהביא לשינוי משמעותי. יסוד האש מייצג את היסוד הקלאסי האנרגטי והמשנה ביותר. באופן דומה, הכוח הגרעיני החזק הוא החזק מכל הכוחות (בערך פי 137 חזק יותר מהכוח האלקטרומגנטי, פי 10⁶ חזק יותר מהכוח הגרעיני החלש, ופי 10³⁹ חזק יותר מכוח הכבידה). הכוח החזק מחבר פרוטונים וניוטרונים יחד בגרעין האטום, מתגבר על הדחייה האלקטרומגנטית בין פרוטונים בעלי מטען חיובי. גם האש וגם הכוח הגרעיני החזק מייצגים אנרגיה מרוכזת. כשם שהאש מחברת חומרים באמצעות חום ויכולה לשנות חומרים (למשל, התכת וחישול מתכות), הכוח הגרעיני החזק מחבר את חלקיקי הליבה של החומר, מחזיק את הגרעין יחד ומאפשר את קיומם של אטומים. לאש יש יכולת כפולה ליצור (למשל, לספק חום ולאפשר בישול) ולהרוס (למשל, לגרום לשריפות). הכוח הגרעיני החזק אחראי הן ליציבות הגרעינים והן, כאשר מתגברים עליו (כמו בתגובות גרעיניות), לשחרור כמויות עצומות של אנרגיה (למשל, בכוח גרעיני או בנשק גרעיני). אופייה המשנה והפוטנציאלי ההרסני של האש משקף את יכולתו של הכוח הגרעיני החזק להחזיק גרעינים יחד ולשחרר אנרגיה במהלך תגובות גרעיניות.

מים (מים) והכוח הגרעיני החלש: מים מייצגים זרימה והתמרה (למשל, המסת חומרים, שינוי מצבים). הכוח הגרעיני החלש מאפשר התפרקות רדיואקטיבית—תהליך של התמרה שבו חלקיקים תת-אטומיים משנים את טבעם (כמו בהתפרקות בטא, שבה נויטרונים הופכים לפרוטונים, אלקטרונים ואנטי-נויטרינו). גם המים וגם הכוח הגרעיני החלש מגלמים את תנועת ההתמרה. שניהם מאפשרים שינוי והתמרה ברמה היסודית. מים חיוניים לכל צורות החיים הידועות, ומשמשים כממס ואמצעי לתהליכים ביולוגיים. הכוח הגרעיני החלש הוא מפתח לנוקלאוסינתזה כוכבית, התהליך שבו כוכבים מייצרים יסודות כבדים יותר שהם יסודיים לחיים. גם המים וגם הכוח הגרעיני החלש הם חיוניים ליצירה ולקיום החיים.

אוויר (רוח) והכוח האלקטרומגנטי: אוויר חודר דרך החלל ונושא גלים—הפרעות בלחץ האוויר המתפשטות כקול. באופן דומה, הכוח האלקטרומגנטי—הפרעות בשדה האלקטרומגנטי—מתפשט דרך החלל כגלים, נושא אור וכל צורות הקרינה האלקטרומגנטית. גם האוויר וגם הכוח האלקטרומגנטי הם נושאי גלים המעבירים מידע ואנרגיה. כשאנחנו מדברים, קולנו מועבר דרך האוויר. באופן דומה, כאשר דיבור משודר דרך אות רדיו, הוא מועבר דרך השדה האלקטרומגנטי. גם האוויר וגם הכוחות האלקטרומגנטיים משמשים כמתווכים אוניברסליים של אינטראקציה ותקשורת. האוויר בלתי נראה, אך נוכחותו והשפעותיו (רוח, מזג אוויר) ניתנות לצפייה. הכוח האלקטרומגנטי בלתי נראה אך ניכר דרך תופעות כמו אור, מגנטיות וזרמים חשמליים. בעברית, “רוח” משמעותו גם “רוח” וגם “נשמה”, “נשימה”, או הכוח הרגשי של הנשמה. חשמל ואלקטרומגנטיות חיוניים לתפקודים ביולוגיים. דחפים חשמליים בעצבים המוליכים את תחושות הכאב או העונג נחשים על ידי הרוח—הכוח הרגשי של הנשמה. ופעילות המוח. גלי מוח המסנכרנים ומתאמים פעילות נוירונים במוח הם גלים אלקטרומגנטיים. המיטוכונדריה, תחנת הכוח התוך-תאית, ממירה אנרגיה כימית לאנרגיה חשמלית המניעה את כל הפעילויות המטבוליות בתאים חיים. לכן, אוויר כנשמת החיים מקביל לתפקיד האלקטרומגנטיות באפשור תהליכי החיים.

אדמה (עפר) וכוח הכבידה: אדמה מסמלת מוצקות, הארקה והיסוד שעליו קיימים החיים. כוח הכבידה הוא המשיכה בין מסות, יוצר כוכבי לכת, כוכבים וגלקסיות ומספק את המסגרת המבנית ליקום על ידי שליטה בתנועתם. אדמה יכולה להיחשב כיסוד היציב המקביל לתפקיד הכבידה בשמירת המבנה והסדר של הקוסמוס. אדמה מייצגת את היסוד המוחשי והחומרי ביותר. כבידה היא הכוח המזוהה ביותר עם חומר פיזי והיא אוניברסלית מושכת. גם יסוד האדמה וגם כוח הכבידה מייצגים את היסוד הבסיסי של המציאות הפיזית. כדור הארץ נשמר במקומו על ידי משיכתו הכבידתית לשמש. אנחנו נשמרים על כדור הארץ בזכות המשיכה הכבידתית לכוכב הלכת שלנו.

בעוד שהקשר בין יסוד האדמה (והאות השנייה הא בשם המפורש) הגיוני, מיפוי שלושת הכוחות האחרים על היסודות האחרים (ושלוש האותיות הראשונות של שם המפורש) הוא שרירותי במקצת ופחות מספק. על פי עיקרון ידוע בקבלה, הקובע שכל ארבעתם מתאימים לארבע אותיות שם המפורש, הגיוני לקשר ארבעה כוחות יסוד עם ארבע אותיות שם המפורש. ההצדקה ליישור המדויק, עם זאת, דורשת מחשבה נוספת.

ה. ארבעה יסודות כארבעה שלבי התפתחות

אני מציע פרשנות חדשנית של ארבע יסודות (ארבעה יסודות) כשלבי התפתחות. במחשבה הקבלית, ארבעה יסודות מתאימים לארבע אותיות שם המפורש (י-ה-ו-ה), שבתורן מתאימות לארבעה עולמות בסדר השתלשלות (“הסדר השרשרתי” של עולמות נבראים). על ידי חקירת הקבלות הללו, נוכל להציע פרשנות חדשנית של ארבעת היסודות כמייצגים ארבעה שלבי התפתחות ביצירת המציאות הפיזית, תוך יישור חכמה עתיקה עם הבנה מדעית עכשווית.

ארבע אותיות שם המפורש מייצגות ארבעה שלבי התפתחות של הבריאה הנקראים סדר השתלשלות (“סדר שרשרתי [של עולמות נבראים]). ארבעה שלבים אלה הם:

1. אצילות – עולם האצילות
2. בריאה – עולם הבריאה
3. יצירה – עולם היצירה
4. עשייה – עולם העשייה

ארבעת העולמות הללו מקבילים לארבע אותיות שם הוי”ה:

אות משם הוי”ה	עולם סדר השתלשלות
יוד (י)	אצילות (אצילות)
הא (ה)	בריאה (בריאה)
ואו (ו)	יצירה (יצירה)
הא אחרונה (ה)	עשייה (עשייה)

שלבים אלה מהווים את סדר ההשתלשלות, שרשרת העולמות היורדת שדרכה האנרגיה האלוהית נעשית מוסתרת יותר ויותר, ומאפשרת את הופעת המציאות הסופית.

אצילות היא עולם רוחני טהור מלא באור אין סוף. הבריאה מתחילה בעולם הבריאה, מקבלת צורה בעולם היצירה, ולבסוף מתממשת בצורה מוחשית בעולם העשייה. כל עולם ‘תחתון’ הוא גס ומוחשי יותר.

כפי שדנתי במאמרי “מהי נשמה? א. הרוחני לעומת החומרי” (פולטורק, 2021), ההבדל בין הרוחני לפיזי הוא הופעת המגבלות המרחביות-זמניות. לאור זאת, הבה ננתח את טבע המגבלה המרחבית בארבעת היסודות הקלאסיים המובנים כארבעה מצבי צבירה.

חומר מוצק מציג את המגבלות המרחביות הגדולות ביותר, המסמל את ההתגלמות המוחשית ביותר של החומר. לגוף מוצק יש מיקום מוגדר בחלל, יש לו נפח, צפיפות וצורה גיאומטרית. צורה גסה זו של חומר מקבילה ליסוד העפר לעולם התחתון של סדר השתלשלות, עולם העשייה. כשם שמוצקים הם מצב הצבירה המהותי ביותר, עשייה מייצגת את המימוש המלא של הבריאה בצורה פיזית.

נוזלים מוגדרים פחות מבחינה מרחבית. בעוד שהם שומרים על נפחם וצפיפותם, הם מאבדים את צורתם ומיקומם המוגדר בחלל, ומתאימים את עצמם למיכל. מצב צבירה זה מקביל ליסוד המים ולעולם היצירה. בדיוק כמו נוזלים שלוקחים את צורת הכלי. יצירה, הנשלטת על ידי כלים, מעצבת את המציאות הנבראת.

גז מוגדר עוד פחות מבחינה מרחבית, ללא צורה או נפח מוגדר כשהוא מתפשט לכל הכיוונים. גז אינו שומר על צפיפותו או מיקומו בחלל^[4] ובדרך כלל בלתי נראה. בהיותו פחות מוחשי מנוזלים ומוצקים, גז הוא אתרי – צורת החומר הפחות גסה ביותר. מצב צבירה זה מקביל ליסוד הרוח ולבריאה, המאפשרת את התרחבות המודעות העצמית – ואשליית העצמאות – של הנבראים.

פלזמה, כמו אש, היא גז מיונן. בעוד שאש היא הצורה הטבעית היחידה של פלזמה, אנו חווים אותה בעיקר דרך החום והאור שהיא מייצרת – חלקים סמוכים בספקטרום האלקטרומגנטי (אור נראה וקרינה אינפרא-אדומה). לכן, אש נחווית בעיקר כגלים אלקטרומגנטיים – הפרעות בשדה האלקטרומגנטי. לפיכך, אני טוען שיסוד האש מקביל לשדה ולא לחומר. חומר מורכב מפרמיונים (אלקטרונים, קוורקים, נויטרינו) שכולם מצייתים לעקרון האיסור של פאולי – שני פרמיונים אינם יכולים לתפוס אותו מצב (למשל, אותו מרחב, האחראי למוצקות החומר). קוונטי שדה הם בוזונים שאינם מצייתים לעיקרון זה. שדות אינם חומר; הם מייצגים את ההתקרבות הקרובה ביותר שלנו למהות רוחנית. הבה נבהיר שלא האש עצמה מייצגת את המצב הרוחני, אלא השדות המודגמים על ידי השדה האלקטרומגנטי המתגלה כאור וחום. האש הפיזית היא רק ההתגלמות הנגישה ביותר של מציאות יסודית יותר דמוית שדה זו. בהתאם לכך, יסוד האש מקביל לרוחני ביותר מבין ארבעת העולמות – עולם האצילות.

ההתקדמות מאצילות לעשייה מייצגת ירידה מהרוחני ביותר לרוחני פחות וכן מהמצבים הפחות מוגדרים מרחבית למוגדרים ביותר.

באופן מפתיע, כאשר אנו מסדרים את היסודות הקלאסיים והעולמות המקבילים להם מול ארבע אותיות שם הוי”ה, אנו מקבלים את אותה התאמה שאנו מוצאים בזוהר (בראשית א, טו ע”א-יז ע”א):

טטרגרמטון	ארבעת היסודות	סדר השתלשלות
יוד (י)	אש (אש)	אצילות (אצילות)
הא (ה)	מים (מים)	בריאה (בריאה)
ואו (ו)	אוויר (רוח)	יצירה (יצירה)
הא אחרונה (ה)	עפר (עפר)	עשייה (עשייה)

התאמה זו צמחה באופן טבעי מהמיפוי של מצבי צבירה בסדר יורד של גסות פיזית מול ארבעת העולמות בסדר העולה שלהם. העובדה שמיפוי זה תואם בדיוק את תורת הזוהר מספקת ראיה משכנעת לכך שפרשנות זו של ארבעת היסודות הקלאסיים כשלבי התפתחות מתיישבת עם החכמה הקבלית, מגשרת בין הבנה מיסטית עתיקה לתובנה מדעית מודרנית.

פרשנות התפתחותית זו מציעה מספר יתרונות:

1. היא שומרת על עקביות עם מקורות יהודיים מסורתיים
2. היא מתיישבת עם ההבנה המדעית המודרנית של חומר וכוחות
3. היא מספקת מסגרת קוהרנטית להבנת היחס בין מציאות רוחנית ופיזית
4. היא מסבירה את ההתגלות ההדרגתית של מגבלה מרחבית במציאות הפיזית.

ו. מסקנה

מאמר זה חקר פרשנויות מרובות של ארבעת היסודות הקלאסיים (ארבע יסודות), ומגיע לשיאו בהבנה חדשנית של יסודות אלה כמייצגים שלבי התפתחות בהיווצרות המציאות הפיזית. דרך ניתוח קפדני של מסגרות שונות – ממצבי צבירה ועד כוחות יסודיים ושלבי התפתחות – ביקשנו לגשר בין חכמה עתיקה להבנה מדעית עכשווית.

בעוד שהפרשנות המובנת מאליה של ארבעת היסודות כמקבילים למצבי צבירה (מוצק, נוזל, גז ופלזמה) מציעה נקודת פתיחה אינטואיטיבית, היא נתקלת במספר מגבלות, כולל התנהגות חריגה של מים וקיומם של מצבי צבירה נוספים. באופן דומה, ניסיונות למפות את היסודות לחלקיקים יסודיים או זוגות חומר-אנטי חומר מתבררים כבלתי מספקים בשל חוסר יכולתם לשמור על התאמה משמעותית.

הפרשנות של ארבעת היסודות ככוחות יסודיים מציעה מסגרת מבטיחה יותר, יוצרת קשרים משמעותיים בין אש והכוח הגרעיני החזק, מים והכוח הגרעיני החלש, רוח והכוח האלקטרומגנטי, ועפר וכוח הכבידה. התאמות אלה חושפות הקבלות עמוקות בין תכונות כל יסוד קלאסי למאפייני הכוח היסודי המקביל לו.

עם זאת, הפרשנות המשכנעת ביותר מתגלה כאשר אנו מתבוננים בארבעת היסודות דרך עדשת שלבי ההתפתחות, בהתאמה לסדר השתלשלות. מסגרת זו חושפת התקדמות שיטתית מהרוחני ביותר לפיזי ביותר, מהמצבים הפחות מוגדרים מרחבית למוגדרים ביותר. ההתאמה המרשימה של פרשנות זו למיפוי הקבלי המסורתי של היסודות לאותיות שם הוי”ה (כפי שנמצא בזוהר) מספקת תיקוף חזק לגישה זו.

ההקבלות שחשפנו בין ארבעת היסודות, אותיות שם הוי”ה, ועולמות סדר השתלשלות מרמזות שחכמי הקדם החזיקו בתובנות עמוקות לגבי טבע המציאות שממשיכות להדהד עם תגליות מדעיות מודרניות. התכנסות זו של חכמה עתיקה והבנה עכשווית מציעה נתיב לקראת השקפת עולם משולבת יותר, בה נקודות מבט מדעיות ורוחניות משלימות זו את זו במקום לסתור זו את זו.

במקום לראות את היסודות הקלאסיים כניסיונות פרימיטיביים בלבד להבין את העולם הפיזי, אנו יכולים כעת להעריך אותם כמטאפורות מתוחכמות להבנת שלבי ההתפתחות דרכם המציאות מתגלה. פרשנות זו לא רק משמרת את החכמה העמוקה של המסורת שלנו אלא גם מעשירה את הבנתנו בפיזיקה מודרנית, ומרמזת שהמסע מהרוחני לפיזי עוקב אחר דפוסים אוניברסליים שניתן לזהות במסגרות הבנה שונות.

סינתזה זו מדגימה שקונפליקטים לכאורה בין חכמה עתיקה למדע מודרני לעתים קרובות נמוגים כאשר אנו מגלים רבדים עמוקים יותר של משמעות במושגים מסורתיים. ככל שנמשיך להתקדם בהבנתנו המדעית, החכמה המקודדת בתורות עתיקות עשויה לחשוף תובנות עמוקות עוד יותר לגבי טבע המציאות.

---

ביבליוגרפיה:

א. קפלן. (1989). ספר הבהיר. סמואל וייזר בע”מ.

אברם, ד. (1996). כישוף החושים: תפיסה ושפה. בעולם יותר-מאנושי. הוצאת פנתיאון.

אריסטו. (1922). על התהוות והתכלות (תרגום: יואכים, ה. ה.). הוצאת אוניברסיטת אוקספורד.

בשלר, ג. (1983). מים וחלומות: מסה על דמיון החומר (פארל, א. ר., מתרגם). הוצאת מכון דאלאס.

במדבר רבה, יד:יב.

בראשית רבה: יב:יא. (1939). פרידמן ושמעון.

בראשית. (ללא תאריך). בזוהר: כרך א (עמ’ כט ע”ב).

בראוד, ו. ג. (1959). המדרש על תהילים. הוצאת אוניברסיטת ייל.

בוקסבאום, י. (1994). האור והאש של הבעל שם טוב. קונטינואום.

קייסי, א. ס. (1998). גורל המקום: היסטוריה פילוסופית. הוצאת אוניברסיטת קליפורניה.

רבי חיים ויטאל. (2008). עץ חיים. הוצאת תורה אור.

צ’ן, פ. פ. (1984). מבוא לפיזיקת פלזמה ומיזוג מבוקר. ספרינגר.

קורדובירו, משה. (2007). פרדס רימונים (הופמן, א., מתרגם). הוצאת ישיבת אהבת שלום.

קורנפורד, פ. מ. (1937). טימיאוס. בהקוסמולוגיה של אפלטון: הטימיאוס של אפלטון. רוטלדג’ וקיגן פול.

חסדאי קרשקש. (1990). אור השם (פלדמן, ס., מתרגם).

דן, יוסף (עורך). (1986). ספר התמונה. בהקבלה המוקדמת. הוצאת פאוליסט.

אליוט, ט. ס. (1943). ארבעה קוורטטים. הרקורט.

פרימן, קתלין. (1948). אמפדוקלס (פרימן, קתלין, מתרגמת). בנספח לפילוסופים הקדם-סוקרטיים: תרגום מלא של הקטעים בדילס, קטעי הקדם-סוקרטיים. בזיל בלקוול.

גייר, א. (2016). היסודות הפילוסופיים של הציביליזציה האקולוגית: מניפסט לעתיד. רוטלדג’.

בראשית רבה. (ללא תאריך).

הלוי, י. (2009). הכוזרי: בהגנה על האמונה המבוזה (קורובקין, נ. דניאל, מתרגם). ג’ייסון ארונסון.

הגל, ג. ו. פ. (1970). פילוסופיה של הטבע (תרגום: מילר, א. ו.). הוצאת אוניברסיטת אוקספורד.

היידגר, מ. (1971). שירה, שפה, מחשבה (תרגום: הופשטטר, א.). הרפר ושות’.

הילמן, ג’. (1997). הקוד של הנשמה: בחיפוש אחר אופי וייעוד. רנדום האוס.

יום, ר. א. (1921). אופנישד טאיטיריה. בתוך שלוש עשרה האופנישדות העיקריות: כרך II.1. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד.

יונג, ק. ג. (1971). טיפוסים פסיכולוגיים (תרגום: ביינס, ה. ג.). הוצאת אוניברסיטת פרינסטון.

קפלן, אריה. (1990). ספר יצירה: ספר הבריאה (מהדורה שלישית). סמואל וייזר בע”מ.

קיקוצ’י, מיצורו. (2011). חזיתות במחקר היתוך: פיזיקה והיתוך (עמ’ 12). ספרינגר מדע ומדיה.

לבואזיה, א. (1789). מסכת יסודית בכימיה. קושה.

לג, ג’. (1885). ספר הטקסים. בתוך הספרים הקדושים של סין: טקסטים של הקונפוציאניזם. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד.

לויד, ג. א. ר. (1968). אריסטו: הצמיחה והמבנה של מחשבתו. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג’.

לוריא, י. (האר”י). (2008). עץ חיים: שער נ’. הוצאת ישיבת שער השמיים.

הרמב”ם. (1963). מורה נבוכים (שלמה פינס, מתרגם). הוצאת אוניברסיטת שיקגו.

מנדלייב, ד. (1869). על היחס בין תכונות היסודות למשקלם האטומי. כתב העת של החברה הכימית הרוסית, 1, 60–77.

מדרש קונן, חלק על הבריאה. (1853). בבית המדרש, אוסף על ידי ילינק, א.

מדרש תנחומא, פקודי (כרך 3). (ללא תאריך).

פרצלסוס, ת. (1894). הארכידוקסים של הקסם (תרגום: וייט, א. א.). בתוך הכתבים ההרמטיים והאלכימיים של פרצלסוס (כרך 2). ג’יימס אליוט ושות’.

פאז, א. (1991). המבוך של הבדידות. הוצאת גרוב.

פרקי דרבי אליעזר: פרק ג’. (ללא תאריך).

פולטורק א. (22 באוקטובר, 2021). מהי נשמה? I. הרוחני לעומת החומרי. תורה קוונטית. https://quantumtorah.com/what-is-a-soul-i-the-spiritual-vs-the-physical/

פרוקלוס. (ללא תאריך). פירוש על הטימיאוס של אפלטון: כרך 3.38.1–3.39.28.

רב סעדיה גאון. (1948). ספר האמונות והדעות (תרגום: רוזנבלט, ס.). הוצאת אוניברסיטת ייל.

שניאורסון, מ. מ., הרבי. (ללא תאריך). ליקוטי שיחות (כרך 38, עמ’ 184).

שניאור זלמן מליאדי, הרבי. (1984). תניא (תרגום: ניסן מינדל). הוצאת קה”ת.

שוחט, י. א. (2008). כתר שם טוב. הוצאת קה”ת.

שופנהאואר, א. (1966). העולם כרצון וכדימוי (תרגום: פיין, א. פ. ג’.). הוצאת דובר.

ספרלינג, ה., וסימון, מ. (1934). מדרש הנעלם (זוהר חדש). בתוך הזוהר. הוצאת סונצינו.

טברסקי, א. (1987). המגיד ממזריטש: תורת המגיד. הוצאת פאוליסט.

---

הערות שוליים:

[1] כפי שכותב הרב קפלן בפירושו לספר יצירה, “האדמה אינה נמנית בין היסודות הראשוניים מכיוון שהיא נחשבת לתרכובת של אש, מים ואוויר. היא מגלמת את התכונות של השלושה ונוצרת באמצעות האינטראקציה ביניהם.”

[2] המים מציגים אנומליה מדהימה: בניגוד לרוב החומרים, מצב המוצק שלהם (קרח) תופס נפח גדול יותר ממצבם הנוזלי. תכונה ייחודית זו מאפשרת חיים על כדור הארץ. בשל הנפח המוגדל הזה, לקרח יש צפיפות נמוכה יותר ממים נוזליים ולכן הוא צף. במהלך החורף, כאשר טמפרטורות המים יורדות בנהרות, אגמים ואוקיינוסים, הקרח הנוצר עולה לפני השטח, יוצר שכבת בידוד תרמי. מחסום מגן זה מאפשר למים מתחת להישאר מעל נקודת הקפיאה, ובכך משמר חיים אקווטיים. אם המים היו מתנהגים כמו נוזלים אחרים, הקרח היה צפוף יותר ושוקע לתחתית, בהדרגה ממלא גופי מים שלמים בקרח מוצק והופך חיים אקווטיים לבלתי אפשריים.

[3] ראה, לדוגמה, “סוכות והמודל הסטנדרטי” ו”יוסף מלמד את פרעה שיעור בכוחות יסודיים“.

[4] המולקולות המרכיבות את הגז אינן בעלות מיקום קבוע בחלל כיוון שהן נעות באופן כאוטי במה שמכונה תנועה בראונית.

---

[1] בפילוסופיה ההודית העתיקה, במיוחד בהינדואיזם ובבודהיזם, המושג של “חמשת היסודות הגדולים” (פנצ’ה מהבהוטה) הוא מרכזי. חמשת היסודות הם:

1. פריתווי (אדמה)
   1. אפס (מים)
   1. טג’ס (אש)
   1. ואיו (אוויר)
   1. אקאשה (אתר/חלל)

חמשת היסודות הגדולים של הודו כללו ארבעה יסודות קלאסיים של יוון העתיקה בתוספת היסוד החמישי – אקאשה (אתר/חלל). התאיטיריה אופנישד דן ביסודות אלה בהקשר של הבריאה הקוסמית:

מהעצמי [אטמן] נבע החלל [אקאשה]; מהחלל, האוויר [ואיו]; מהאוויר, האש [טג’ס]; מהאש, המים [אפס]; מהמים, האדמה [פריתווי]; מהאדמה, צמחים; מהצמחים, מזון; מהמזון, האדם. (תאיטיריה אופנישד, II.1, כפי שתורגם על ידי הום, ר. א., 1921, עמ’ 266)

יסודות אלה נתפסים לא רק כחומרים פיזיים אלא גם כעקרונות המרכיבים את גוף האדם והיקום, משקפים תפיסה הוליסטית של הקיום.

בפילוסופיה הסינית העתיקה, המושג של “חמש פאזות” (וו שינג) מייצג תהליכים דינמיים ולא יסודות סטטיים. חמש הפאזות הן:

• עץ (מו)
  • אש (הואו)
  • אדמה (טו)
  • מתכת (ג’ין)
  • מים (שואי)

פאזות אלה מטרתן להסביר תופעות טבע, מחזורים קוסמיים ועניינים אנושיים דרך דפוסים של יצירה והתגברות:

חמשת היסודות הם מים, אש, עץ, מתכת ואדמה. הם קשורים זה בזה ומשמשים ליצירה והתגברות זה על זה, ובכך מביאים להרמוניה ביקום. (ספר הטקסים [לי ג’י], בתוך לג’, ג’, 1885)

מסגרת הוו שינג היא חלק בלתי נפרד מהרפואה הסינית המסורתית, אסטרולוגיה, מוזיקה ואמנויות לחימה, המדגישה איזון וטרנספורמציה.

[2] פילוסופים סביבתיים מודרניים חזרו לבחון את היסודות כדי לטפל בדאגות אקולוגיות והיחס בין האדם לטבע. דייוויד אברם (נולד 1957), בספרו הקסם של החושי, מסתמך על פנומנולוגיה כדי להדגיש את חשיבות החוויה החושית והקשר שלנו לעולם הטבעי. לפי אברם, היסודות הם אמצעים שדרכם אנו מתקשרים עם הסביבה. הוא מעודד חזרה לחוויה יותר מגולמת ויסודית של העולם (אברם, 1996).

אדוארד ס. קייסי (נ. 1939) חוקר כיצד היסודות תורמים לחוויה שלנו של מקום ומרחב. בגורל המקום, הוא דן בתפקיד האדמה והמרחב בעיצוב החוויה האנושית. קייסי מדגיש את היסודות כיסודיים להבנת מקום פנומנולוגית (קייסי, 1998).

ג’יימס הילמן (1926–2011), דמות משפיעה בפסיכולוגיה ארכיטיפית, הילמן משלב סמליות יסודית בעבודתו. הוא רואה ביסודות דימויים ארכיטיפיים המעצבים את הנפש. הילמן מעודד לחקור סמלים אלה כדי לקבל תובנה על המצב האנושי (הילמן, 1997).

אראן גאר תומך בהחייאת החשיבה היסודית כדי להתמודד עם ההפשטה של המדע המודרני. הוא מציע שהתחברות מחדש ליסודות יכולה לטפח הבנה הוליסטית יותר של המציאות. גאר מקשר פילוסופיה יסודית עם מטאפיזיקה של תהליכים, תוך הדגשת ההיווצרות על פני הוויה סטטית (גאר, א., 2016).

סופרים ומשוררים השתמשו בדימויים יסודיים כדי לחקור נושאים פילוסופיים.

ט. ס. אליוט ב”ארבעת הרביעיות” משתמש ביסודות כדי לבנות את הגיגיו על זמן, קיום ורוחניות (אליוט, ט. ס., 1943). אוקטביו פאס משתמש בסמלים יסודיים כדי להעמיק בזהות ובחוויה האנושית (פאס, א., 1991).

בעוד שהמדע המודרני התרחק מהתפיסה הקלאסית של ארבעת היסודות כחומרים מילוליים, פילוסופים והוגים עכשוויים פירשו אותם מחדש כמטאפורות חזקות, סמלים וכלים אנליטיים. היסודות משמשים כמושגי יסוד בחקירת הפסיכולוגיה האנושית, החוויה הקיומית, האתיקה הסביבתית והדמיון. רחוק מלהידחות, ארבעת היסודות ממשיכים להעשיר את החקירה הפילוסופית, ומציעים תובנות על הקשר המורכב בין בני אדם והעולם.