ביום הלפני אחרון של חג הפסח (הנקרא שביעי של פסח – היום השביעי של פסח), אנו קורים בתורה על קריעת ים סוף – קריעת הים. התלמוד (ירושלמי פסחים) ומדרש (פרקא דרבינו הקדוש) מספרים לנו שבאותו רגע דרמטי, כאשר היהודים, שזה עתה ברחו ממצרים, נלכדו בין הים לבין הצבא המצרי שרדף אחריהם, היהודים התחלקו לארבעה מחנות (כל כך הרבה יהודים ורק ארבע דעות?!), כל אחד דגל בדרך פעולה שונה: קבוצה אחת הציעה לנהל מלחמה עם המצרים; הקבוצה השנייה רצתה לקפוץ לים; הקבוצה השלישית דגלה בתפילה והרביעית התעקשה לחזור למצרים.
פרשנים קלאסיים מקשרים את ארבע ההצעות הללו לארבעה אופנים שונים של אינטראקציה בין יהודים לסביבתם הלא-יהודית. קפיצה לים סימלה טבילה בתורה תוך הדרת כל השפעה חילונית, הידבקות יחד כקהילה של אנשים קדושים בסביבה טהורה, מבודדת עצמית בגטו. עימות עם המצרים בשדה הקרב סימל יציאה מהגטו ועיסוק עם העולם החילוני אף על פי שזה עלול לכרוך קרב שלא תמיד ניתן לנצח. הדעה השלישית סימלה גישה פסיבית, ניסיון להשפיע על העולם באמצעות תפילה. הגישה האחרונה של חזרה למצרים סימלה חזרה לעבדות.
מה הקשר של כל זה לפיזיקה – נושא הבלוג הזה? בפיזיקה, יש לנו גם צורות שונות של אינטראקציות – במקרה גם ארבע. הן נקראות כוחות יסוד: כוחות גרעיניים חזקים, כוחות חלשים, כוחות אלקטרומגנטיים וכוחות כבידה. זה הכה אותי השנה במהלך קריאת פרשת התורה הזו שזה אולי לא צירוף מקרים בלבד שבשני המקרים יש ארבעה אופני אינטראקציה יסודיים אלא שהאנלוגיה עשויה להיות עמוקה יותר מכך.
במבט ראשון, על בסיס הפשט (המשמעות המילולית), ניהול מלחמה נראה כתגובה חזקה המקבילה לכוחות החזקים (אכן, אנרגיית הקישור של הכוח החזק השיורי נמצאת בנשק גרעיני).
קפיצה לים במעשה של התאבדות המונית בוודאי נראית כמו הכניעה החלשה המקבילה לכוחות החלשים (הידועים גם כביטא-דעיכה, מה שמחזק עוד יותר את ההקבלה עם ההתאבדות המובילה לדעיכה).
עם זאת, ברמת הדרוש (פרשנות הומילטית) ההתאמה מתבררת כהפוכה (אולי יש סימטריה נסתרת בין כוחות חזקים וחלשים שעדיין לא התגלתה).
אופן האינטראקציה הראשון – קפיצה לים – מתאים לאינטראקציות חזקות בין חלקיקים יסודיים. הכוח החזק קושר חלקיקים תת-אטומיים – פרוטונים ונייטרונים – יחד בגרעין של אטום; הוא גם מדביק קווארקים יחד ליצירת פרוטונים, נייטרונים וחלקיקים אחרים. זה היה הרעיון שלפי חכמינו דגלו בו אלה שהציעו לקפוץ לים – להישאר יחד כקהילה אחת, גרעין יחיד מוקף במים (כינוי לתורה) שמדביק אותנו יחד.
אופן האינטראקציה השני היה לצאת מחוץ למחנה כדי להיכנס לקרב. זה עשוי להיות מקביל לאינטראקציה החלשה המעורבת בביטא-דעיכה. ביטא-דעיכה היא תהליך רדיואקטיבי כאשר גרעין פולט חלקיק ביטא (אלקטרון או פוזיטרון). זה מזכיר לי ירי תותחים או, אולי, חיילים שיוצאים מהבסיס לתקוף את האויב. האינטראקציה הקוונטית-מכנית הזו שולטת בדעיכה של חלקיקים שמתפרקים ופולטים חלקיקים אחרים. פירוק אורח החיים המסורתי ויציאה מהגטו או מהמחנה שלהם כדי להתעמת עם האויב בשדה הקרב הוא סמלי לחלקיק חדש הנפלט בקרינה כתוצאה מהתפרקות של חלקיקים מקוריים.
הגישה השלישית הייתה להתפלל. התפילה מסומלת על ידי סולם יעקב המתאר מלאכים העולים ויורדים בסולם הנושאים תפילות למעלה אל ה’ ומחזירים את ברכותיו. זה עשוי להיות סמלי לאינטראקציה אלקטרומגנטית שיש לה שני אופנים – משיכה (זוג אלקטרון-פוזיטרון) או דחייה (זוג אלקטרון-אלקטרון). אופני המשיכה והדחייה של כוחות אלקטרומגנטיים הם סמליים למושגים קבליים של רצוא ושוב – ריצה וחזרה, המדגישים את הטבע המיסטי של התפילה.
לבסוף, החזרה למצרים מסמלת כוחות כבידה – משיכה למקור. המילה העברית לחזרה היא “תשובה” שניתן לפרק ל”תשוב ה’” – מושג קבלי של החזרת האות האחרונה ה’ לשם ה’ יוד-הא-ואו-הא – הטטרגרמטון. האות האחרונה, ה’, מייצגת את הספירה של מלכות. כדור הארץ גם מייצג מלכות, ומכאן הקשר לכבידה. כל חפץ שנזרק כלפי מעלה חוזר לכדור הארץ בגלל הכבידה.
כפי שאנו רואים, ארבעת אופני האינטראקציה בין העם היהודי לסביבתו מתאימים לארבע האינטראקציות-כוחות היסודיים בפיזיקה.
סטיבן ויינברג, עבדוס סלאם ושלדון גלאשו קיבלו פרס נובל עבור התיאוריה האלקטרו-חלשה המאחדת כוחות אלקטרומגנטיים וחלשים. מורי גל-מן זכה בפרס נובל על תרומתו לכרומודינמיקה קוונטית (QCD), התיאוריה של אינטראקציות חזקות, והמודל הסטנדרטי המאחד את הכוחות האלקטרו-חלשים עם הכוחות הגרעיניים החזקים. אילו פרס נובל היה קיים באותה תקופה, אני בטוח שמשה היה מקבל לפחות את פרס נובל לשלום על איחוד ארבע קבוצות של יהודים שכל אחת משכה לכיוון אחר. בסופו של דבר, כל ארבע הדעות התבררו כמוטעות. ה’ אמר למשה, “דבר אל בני ישראל ויסעו”. אם תוכל לפרש זאת במונחים של תורת השדה הקוונטית, אולי פרס נובל מחכה לך על גילוי תורת השדה המאוחד, הידועה גם כתורת הכל.
אם הייתי מעז לנחש, “התקדמות קדימה” עשויה להיות רמז לזמן שתמיד מתקדם (תכונה מסתורית של זרימת הזמן שחמקה מהסבר). זוהי הייחודיות של הזמן שמונעת, לפי רבים, איחוד של תורת השדה הקוונטית עם הכבידה, שמתייחסת לזמן בצורה שונה בתכלית – תורת היחסות הכללית (תורת השדה הכבידתי) מאחדת זמן ומרחב לרצף מרחב-זמן ארבע-ממדי המדיח את הזמן ממעמדו המלכותי, בעוד התורה הקוונטית שומרת על תפקיד מיוחד לזמן. ההימור שלי הוא שהבנת טבע הזמן תסלול את הדרך לתורת הכל. הזמן יגיד…
