ויאמר ה’ אל אברם, אחרי הפרד לוט מעמו… “ושמתי את זרעך כעפר הארץ.” (בראשית יג:יד–טז)
מדוע רק אחרי? רש”י ברור: כל עוד הרשע היה עם אברם (אברהם), הדיבור האלוהי נסתלק. הזוהר מזהה את לוט עם הנחש הקדמון:
לוט הלך עמו—זהו הנחש… הכתוב קורא לנחש בשם לוט, כי “לוט” פירושו “קללה” בארמית.
כפי שכתבתי במאמרי, “אברהם ולוט—סיפור של דקוהרנטיות“, אברהם ולוט היו מסתבכים. במכניקת הקוונטים, חלקיקים מסתבכים חולקים מצב משותף—אינך יכול לתאר אחד ללא התייחסות לאחר. ברכת מערכת מסתבכת הייתה מעבירה אנרגיה אלוהית דרך כל המרכב אברהם-לוט. ברכת אברהם (שנקרא אז אברם) בעודו מסתבך עם לוט הייתה מברכת את לוט הארור, ומאשרת את טענתו של לוט לכנען. רק לאחר ניתוק הסתבכותם יכול כל אחד להתקיים כמצב טהור ועצמאי. רק אז יכלה הברכה להיצמד בבירור לאברהם בלבד. ברגע שלוט עוזב—כלומר, במונחים קוונטיים, הוא מנתק את הסתבכותו מאברהם—הברכה יכולה לנוח על שושלתו של אברהם ועל הארץ.
אל נא תהי מריבה ביני ובינך… כי אנשים אחים אנחנו. (בראשית יג:ח–ט).
אברהם מדגים “הפרדה ללא מלחמה—כבוד ללא דרמה”. הוא מקריב את הקשר למען הבהירות, בוחר ברמות צחיחות על פני עמקים פוריים. זוהי דקוהרנטיות קוונטית בצורה אנושית: קריסת הסופרפוזיציה למצבים נפרדים.
מסקנה. היזהר עם מי אתה “מסתבך”. אם קשר לא בריא מושך אותך לכיוון סדום—לכיוון פשרה מוסרית—שחרר אותו בעדינות, ללא דרמה, והמשך הלאה, כמו אברהם. אולי תוותר על העמק הירוק יותר כעת, אך תפנה את הדרך לארץ המובטחת האמיתית.
