ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא. (בראשית כח:יא)
וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו ויצב אתה מצבה ויצק שמן על ראשה. (בראשית כח:יח)
רש”י מציין שלפני שיעקב שוכב לישון, הפסוק מדבר על ריבוי אבנים: “ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו”. כשיעקב מתעורר, הפסוק עובר פתאום מרבים ליחיד, ומזכיר רק אבן אחת: “ויקח את האבן אשר שם מראשתיו”. רש”י, מהרש”א,[1] ופרשנים מקראיים אחרים קובעים שריבוי האבנים שלקח יעקב התמזגו באופן נסי לאבן אחת. הסברו של רש”י, המבוסס על התלמוד (חולין צא ע”ב), ידוע היטב.
בואו נחקור כאן הסבר הומילטי אפשרי נוסף לסתירה לכאורה זו בפסוקי המקרא.
אבנים הן הצורה הגסה ביותר של החומר. במובן זה, הן מסמלות את החומר הפיזי והטבע בכלל, בניגוד לרוחני. “האבנים הרבות” בתחילת הנרטיב יכולות להיראות כמטפורה לריבוי הנמצא בעולם החומרי.
מה רבו מעשיך ה’! (תהלים קד:כד)
ראשו של יעקב, שנח על האבנים הללו, מייצג מטפורה להבנתנו את הטבע. בתחילה, הטבע נראה מפוצל, מלא תופעות מגוונות ומנותקות.
במהלך שנתו של יעקב, הקב”ה נגלה אל יעקב:
אני ה’ אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך. והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה. (בראשית כח:יג-יד)
הקב”ה מבטיח ליעקב שיוליד צאצאים רבים שיהיו “כעפר הארץ”. הולדת צאצאים רבים על ידי יעקב היא ביטוי של הדינמיקה של אחד-לרבים, המסמלת את בריאת העולם—הביטוי הקדמון של הפרדיגמה של אחד-לרבים.
לאחר התגלות זו, יעקב מוצא רק אבן אחת תחת ראשו. התמזגות האבנים מייצגת את הדינמיקה ההפוכה של הפרדיגמה של רבים-לאחד. היא מסמלת את איחוד התופעות הפיזיות המפוצלות לכאורה למציאות אחת, והופכת את הבנתנו המפוצלת של המציאות לחזון קוהרנטי של אחדות.
מחברים רבים הצביעו על כך שזה לא מקרי שהפיזיקה המודרנית והחתירה שלה לאיחוד מקורם במערב עם הדתות המונותיאיסטיות השולטות בו הנובעות מהמונותיאיזם המקורי של התורה. כך כותב הפיזיקאי הבריטי ג’ון בארו:
הדור הנוכחי של המועמדים לתואר “תיאוריה של הכל” מקווה לספק עטיפה של כל חוקי הטבע לייצוג פשוט ויחיד. העובדה שמחפשים איחוד כזה אומרת לנו משהו חשוב על הציפיות שלנו לגבי היקום… המסורות המונותיאיסטיות שלנו מחזקות את ההנחה שהיקום הוא ביסודו אחדות.[2]
אבן אחת תחת ראשו של יעקב מסמלת את החתירה שלנו לתיאוריה של הכל—איחוד המציאות. זוהי רק דוגמה אחת לרעיון כללי יותר. בריאת העולם על ידי הקב”ה היא מימוש הפרדיגמה של אחד-לרבים. העבודה האלוהית של האדם היא לעשות את ההפך—להעלות את הגשמיות בחזרה מרבים-לאחד. המעבר הפרדיגמטי הסופי הזה הוא אחד מההיבטים המרכזיים של הגאולה המשיחית.
————————
הערות שוליים:
[1] הרב שמואל אידלס (1555 – 1631) שפעל במאה השבע עשרה בפולין ובאוקראינה. הוא חיבר פירוש על התלמוד, חידושי הלכות, הנדפס כיום כמעט בכל מהדורות התלמוד. הוא גם חיבר חידושי אגדות, פירוש על אגדתא תלמודית.
[2] ג’ון בארו, “תיאוריות של הכל: החיפוש אחר הסבר אולטימטיבי” (הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 1991), עמ’ 15.
