וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו… (בראשית י״ח:ב)
בבלוג זה, אנו דנים לעתים קרובות בקריסת פונקציית הגל כתוצאה ממדידה. תופעה זו נקראת “בעיית המדידה”. ישנן מספר סיבות, שבגללן קריסת פונקציית הגל – חלק בלתי נפרד מהפרשנות של קופנהגן למכניקת הקוונטים – נחשבת לבעיה. ראשית, היא אינה נובעת ממשוואת שרדינגר, המשוואה העיקרית של מכניקת הקוונטים המתארת את התפתחות פונקציית הגל בזמן, והיא מתווספת אד הוק. שנית, איש אינו יודע כיצד מתרחשת הקריסה או כמה זמן לוקח לפונקציית הגל לקרוס. זאת מבלי להתייחס לכך שכל רעיון שקריסת פונקציית הגל נגרמת על ידי תודעה אנושית, כפי שהציע פון נוימן, המוביל לדואליזם קרטזיאני, הוא בגדר חרם עבור פיזיקאים. זוהי בעיה, לא משנה איך מסתכלים על זה. מהו הפתרון? הפתרון הרדיקלי ביותר, אך המקובל ביותר, הוא פרשנות העולמות המרובים של מכניקת הקוונטים.
הוצע על ידי יו אוורט בשנת 1957 (ה. אוורט, Review of Modern Physics, יולי 1957) ופותח על ידי ברייס דה ויט, (ב. ס. דה ויט ונ. גרהם, The Many-Worlds Interpretation of Quantum Mechanics, הוצאת אוניברסיטת פרינסטון, 1974) פרשנות העולמות המרובים של מכניקת הקוונטים היא, אולי, הפרשנות המוזרה ביותר אך הנקייה ביותר של משוואת שרדינגר. תיאוריה זו מציעה שכל מעבר בין מצבים קוונטיים מפצל את היקום למספר עותקים או “ענפים”, שבהם כל המצבים האפשריים מתממשים.
גישה זו, מוזרה ככל שתישמע – ברייס דה ויט כינה אותה “סכיזופרניה בנקמה” – היא למעשה הפרשנות הישירה ביותר של הפורמליזם המתמטי של מכניקת הקוונטים מכיוון שהיא אינה מסתמכת על קריסה אד הוק של פונקציית הגל. זכרו כי משוואת שרדינגר אינה מתארת את התפתחות המערכת הפיזית כשלעצמה, אלא את התפתחות פונקציית הגל המתארת את מצב המערכת לאורך זמן.
מקס בורן פירש את פונקציית הגל כמדד להסתברות למצוא את המערכת במצב מסוים. ליתר דיוק, הריבוע של משרעת פונקציית הגל הוא ההסתברות למצוא את המערכת באזור מסוים של מרחב התצורה. לכן איננו יכולים לומר דבר ודאי על מציאת המערכת במצב מסוים. אנו יכולים לדבר רק על הסתברויות למצוא את המערכת במצב או במקום מסוים. עם זאת, כאשר אנו מודדים את הפרמטרים של המערכת, כגון מיקומה או התנע שלה, אנו תמיד מקבלים ערך מסוים של הפרמטר שאנו מודדים. זה כאילו ענן ההסתברויות קרס פתאום לנקודה אחת – הערך שאנו מוצאים בניסוי. מכאן בעיית המדידה. במקום זאת, אוורט הציע שלא מתרחשת קריסה. במקום זאת, כל המצבים האפשריים מתממשים ביקומים שונים. כל אירוע בלתי הפיך בזמן – בין אם זה מעבר בין מצבים קוונטיים או המדידה – מפצל את העולם למספר ענפים כמספר התוצאות האפשריות, אשר כולן מתממשות בענפים המתאימים של היקום.
ברמה זו, יקומים מקבילים נשארים פרשנות אופציונלית של מכניקת הקוונטים, שיש לה תומכים וספקנים. ברמה של קוסמולוגיה קוונטית, לעומת זאת, אנו כמעט מחויבים לאמץ פרשנות זו. אכן, בקוסמולוגיה הקוונטית המתוארת על ידי משוואת וילר-דה ויט, פונקציית הגל האוניברסלית Ψ(h, F, S) מוגדרת על מכלול של כל היקומים דמויי-המרחב האפשריים, ומתפרשת כאמפליטודת הסתברות למצוא יריעה מסוימת S עם גיאומטריה מסוימת h ושדות לא-גרביטציוניים F. העיקרון האנתרופי מובא בדרך כלל כדי לבחור את היקום המאפשר את הופעת החיים והיצורים התבוניים המסוגלים לשאול את השאלה: באיזה יקום מסוים אנו חיים.
מדהים שפרשנות העולמות המרובים או רעיון היקומים המקבילים מתגאה בין תומכיה באישים מזהירים כמו ריצ’רד פיינמן, סטיבן הוקינג, מוריי גל-מן, סטיבן ויינברג, וכמה מהפיזיקאים התיאורטיים הטובים ביותר של המאה העשרים.
המקורות היהודיים הקלאסיים מלאים ברעיון של עולמות מרובים ויקומים מקבילים. שקלו, למשל, את היקומים של תוהו (כאוס) ותיקון (תיקון) המתקיימים במקביל זה לזה. או ארבעת העולמות של אבי”ע: אצילות (עולם הזוהר), בריאה (עולם הבריאה), יצירה (עולם היצירה) ועשייה (עולם העשייה), שכל אחד מהם נאמר שמחולק למיריאד של עולמות מקבילים. אין צורך לומר שכל ה”יקומים” הללו מסמלים עולמות רוחניים ולא פיזיים.
ההיבט המטריד ביותר בגישת העולמות המרובים הוא שהיא מציעה שגם הצופה מתפצל למספר עותקים שאינם מודעים זה לזה – “סכיזופרניה בנקמה!”
הבה נתבונן בפרשת השבוע – וירא. הפסוק השני אומר:
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו… (בראשית י״ח:ב)
הזוהר מציע שהשלושה אנשים שבאו לבקר את אברהם בממרא לא היו אלא אברהם, יצחק ויעקב. כאן יש לנו “עותק שמימי” של אברהם המבקר את “העותק הארצי” של אברהם, כששניהם מתקיימים ביקומים מקבילים.
רעיון זה מודגש עוד יותר באופן שבו אנו קוראים את ספר התורה. על פי המסורה, המסורת הרבנית היהודית, ספר התורה נקרא באמצעות סימני טעמים (טעמי המקרא או “טרופ”) שניתן למצוא בתיקון סופרים או ברוב המהדורות המודפסות של החומש (חמשת חומשי תורה). מאוחר יותר בפרשה זו, בסיפור עקידת יצחק, העקידה, מלאך קרא לאברהם מן השמים ואמר,
אברהם! אברהם! (בראשית כ״ב:י״א).
יש קו אנכי (סימן טעם) בין אברהם הראשון לחזרה על השם: “אברהם | אברהם.” סימן זה אומר לקורא לעצור בין אברהם הראשון לאברהם השני בעת קריאת ספר התורה. הקבלה והפילוסופיה החסידית (ראה, למשל, המשך סמך ווי מאת הרב דובער מליובאוויטש) מסבירות שההפסקה נדרשת כדי להבחין בין אברהם השמימי לאברהם הארצי.
בפרשת התורה הזו, וירא, לפחות בפירוש הזוהר, אנו קורים על אברהם הארצי הפוגש את מקבילו השמימי. מצב זה דומה לפרשנות היקומים המקבילים של מכניקת הקוונטים, המאפשרת מיזוג מזדמן של היקומים המקבילים. אכן, זה כאילו היקום הרוחני – משכנו של אברהם השמימי – התמזג לרגע עם היקום הפיזי – משכנו של אברהם הארצי – כדי לאפשר את המפגש הפנים אל פנים שלהם.
פרשני המקרא מתקשים להסביר את משמעות הלשון שבה משתמשת התורה בפרשת השבוע שעבר לך לך, כאשר הקב”ה אומר לאברם “לך לך“, פשוטו כמשמעו לך אל עצמך. לכאורה, זה לא הגיוני בתרגום מילולי. חלק מהמתרגמים פשוט מוחקים את החלק “אל עצמך”, אחרים מתרגמים זאת כ”לטובתך”, שזה רחוק מהמשמעות המילולית. בהתבסס על ההסבר שלנו לעיל, אולי זה פשוט אומר מצווה לאברם ללכת אל עצמו – האני הגבוה שלו, מקבילו השמימי, שאיתו הוא בסופו של דבר נפגש בפרשת התורה הזו, וירא.
לכל יהודי, צאצא של אברהם, יש מקביל שמימי, האני הגבוה – זה נקרא הנפש האלוקית – נפש אלוקית. כאשר נאמר לאברם על ידי הקב”ה לעזוב את ארצו ואת בית אביו וללכת אל האני הגבוה שלו, אברם עדיין לא היה יהודי – זה היה לפני הברית שכרת איתו הקב”ה, לפני שניתן לו שם חדש – אברהם. הוא זכה לפגוש את האני הגבוה שלו רק לאחר המילה, לאחר שהפך ליהודי הראשון. בני אברהם, העם היהודי, יש להם את האני הגבוה שלהם, את הנפש האלוקית שלהם, בפנים. כפי שאומרת התניא, לכל יהודי יש נפש אלוקית, שהיא חלק אלוק ממעל ממש – “חלק מהקב”ה מלמעלה באמת.” לכן, המשימה שלנו היא לא לצאת מעצמנו כדי לחפש את האני הגבוה שלנו, כפי שאבינו אברהם נאלץ לעשות, אלא להפנות את תשומת הלב שלנו פנימה, לחזור אל האני האלוקי האמיתי שלנו. לכן אין לתרגם את המילה תשובה כ”חרטה” אלא כ”חזרה”, שזה מה שזה אומר מילולית – חזרה אל האני הגבוה שלנו. אבינו אברהם סלל לנו את הדרך.
