מסעי — במדבר-במדבר לה
כל מכה נפש, לפי עדים ירצח את הרוצח. ועד אחד לא יענה בנפש למות.
במדבר לה:ל
בפסוק זה, התורה קובעת שרוצח יכול להיות מורשע רק על סמך עדות של עדים חיים. בניגוד למשפט המקובל בארה”ב ובבריטניה, ולשיטת המשפט האזרחי ברוב המדינות המערביות האחרות, ראיות נסיבתיות לבדן אינן יכולות לשמש להרשעה על פי דין תורה. (אמנם, ניתן להשתמש בהן לחקירת עדים כדי לוודא את אמיתות עדותם או לזכות את הנאשם.) הבסיס היחיד להרשעה על פי התורה הוא עדות ראייה. זה נראה מוזר, אבל. מדוע, למשל, טביעות אצבעות או ראיות DNA, שהן בוודאי חד-משמעיות, לא יכולות לשמש להרשעת פושע?
כאשר אדם מואשם בביצוע פשע, לפני שהוא מוכח כאשם או מזוכה, הוא נמצא במצב של סופרפוזיציה של שני מצבים – חפות ואשמה. במילים אחרות, מנקודת מבטנו, מצבו מוטל בספק. ניתן לומר שהוא 50% חף מפשע ו-50% אשם. נשמע מוכר? האם זה נשמע כמו חתול שרדינגר? כמובן שכן! (אם ברצונכם לחזור לחתול שרדינגר, ראו למשל את הפוסט שלי על גיל היקום בפרשנות העולמות המרובים של מכניקת הקוונטים.) עד שפונקציית הגל של הנאשם קורסת, הוא נמצא במצב מטושטש. ליתר דיוק, הוא אינו חף מפשע, ואינו אשם, ולא שניהם, ולא אף אחד מהם; אלא הוא נמצא במצב קוונטי-מכני ייחודי של סופרפוזיציה לינארית של שני מצבים: חף מפשע ואשם.
כפי שדנתי בהרחבה במאמרי, לקראת יישוב בין הגילאים המקראיים והקוסמולוגיים של היקום, לפי פרשנות קופנהגן של מכניקת הקוונטים כפי שהובנה על ידי פיזיקאים כמו ג’ון פון ניומן, חתן פרס נובל, יוג’ין ויגנר וג’ון וילר; רק בן אנוש יכול לגרום לקריסת פונקציית הגל. אולי זו הסיבה שהתורה דורשת עדי ראייה כדי להרשיע נאשם בפלילים. רק עד חי יכול לגרום לקריסת פונקציית הגל של הנאשם על ידי עדות על פשעו.
שאלה מעניינת היא, מדוע התורה דורשת לפחות שני עדים כדי להרשיע פושע? האם אדם אחד לא היה מספיק כדי לגרום לקריסת פונקציית הגל? נראה שכן, לפחות מנקודת מבט קוונטית-מכנית. צופה אחד מספיק כדי לגרום לקריסת פונקציית הגל של חתול שרדינגר! מה הופך את המצב שלנו לשונה מניסוי המחשבה עם החתול?
הבעיה כאן היא שאיננו יודעים בהכרח מי הוא ה”חתול” ומי הוא הצופה. אם עד יחיד בא ומעיד בבית המשפט שהוא ראה את פלוני בן פלוני מבצע פשע, מה מונע מהנאשם להפוך את היוצרות על העד ולהעיד שהעד כביכול הוא זה שביצע את הפשע ועכשיו מנסה להפיל זאת עליו, אבל הוא – עובר אורח תמים – הוא למעשה העד לפשע ויכול להעיד על כך? כפי שאנו רואים, מצב זה אינו בר-קיימא. לכן, התורה דורשת לפחות שני עדים, שאינם קרובים זה לזה, שראו שניהם את הפשע (ואחד את השני), שיעידו על האירוע בפרטי פרטים ולא יסתרו זה את זה באף אחד מהפרטים הקטנים.
כדי לתמוך עוד יותר בטענה זו, נזכיר שכאשר הנקודה הנדונה אינה כוללת בן אדם, עד אחד אכן מספיק. למשל, אם עד אחד מעיד שחתיכת הבשר שעל השולחן הייתה טריפה ושני עדים מעידים שראו את האדם אוכל את חתיכת הבשר הזו, זה מספיק להרשיע אותו בהפרת האיסור המקראי לאכול טריפה, המחייב אותו לקבל מלקות. (ראה רמב”ם הלכות סנהדרין פרק טז.) מדוע מספיק עד אחד להעיד שהבשר לא היה כשר אבל אנחנו דורשים לא פחות משניים להעיד על האדם שאכל אותו? כי המצב אינו סימטרי – הבשר אינו יכול להסתובב ולטעון שבעצם העד הוא זה שאינו “כשר”. האדם המואשם באכילת הבשר הזה, לעומת זאת, יכול בקלות להפוך את היוצרות על העד ולטעון שהעד הוא זה שאכל את הבשר ועכשיו מנסה להפיל עליו את החטא הזה. לא היינו יודעים מי ה”חתול” ומי ה”צופה.” לכן, במצבים שאינם סימטריים התורה דורשת רק עד אחד, אבל במצבים סימטריים שבהם התפקידים יכולים להתחלף, היא דורשת שניים.
